פיצוח ה-Hook `use` של React: צלילת עומק ל-Promises, Context וניהול משאבים

האקוסיסטם של React נמצא במצב תמידי של התפתחות, ומשכלל ללא הרף את חוויית המפתח ופורץ את גבולות האפשרי ברשת. החל מקלאסים ועד ל-Hooks, כל שינוי משמעותי שינה באופן יסודי את הדרך בה אנו בונים ממשקי משתמש. היום, אנו עומדים על סף טרנספורמציה נוספת כזו, המובילה על ידי פונקציה פשוטה למראה: ה-Hook `use`.

במשך שנים, מפתחים התמודדו עם המורכבות של פעולות אסינכרוניות וניהול מצב. שליפת נתונים דרשה לעיתים קרובות רשת סבוכה של `useEffect`, `useState` ומצבי טעינה/שגיאה. צריכת context, על אף עוצמתה, הגיעה עם החיסרון המשמעותי בביצועים של גרימת רינדורים מחדש בכל צרכן. ה-hook `use` הוא התשובה האלגנטית של React לאתגרים ארוכי השנים הללו.

מדריך מקיף זה מיועד לקהל גלובלי של מפתחי React מקצועיים. נצא למסע עמוק אל תוך ה-hook `use`, ננתח את המכניקה שלו ונחקור את שני מקרי השימוש העיקריים הראשוניים שלו: פתיחת (unwrapping) Promises וקריאה מ-Context. חשוב מכך, ננתח את ההשלכות העמוקות על צריכת משאבים, ביצועים וארכיטקטורת האפליקציה. התכוננו לחשוב מחדש על הדרך בה אתם מטפלים בלוגיקה אסינכרונית ובמצב באפליקציות ה-React שלכם.

שינוי יסודי: מה הופך את ה-Hook `use` לשונה?

לפני שנצלול ל-Promises ו-Context, חיוני להבין מדוע `use` הוא כה מהפכני. במשך שנים, מפתחי React פעלו תחת כללי ה-Hooks המחמירים:

יש לקרוא ל-Hooks רק ברמה העליונה (top level) של הקומפוננטה.
אין לקרוא ל-Hooks בתוך לולאות, תנאים או פונקציות מקוננות.

כללים אלה קיימים מכיוון ש-Hooks מסורתיים כמו `useState` ו-`useEffect` מסתמכים על סדר קריאה עקבי בכל רינדור כדי לשמור על המצב שלהם. ה-hook `use` מנפץ את התקדים הזה. ניתן לקרוא ל-`use` בתוך תנאים (`if`/`else`), לולאות (`for`/`map`), ואפילו לפני הצהרות `return` מוקדמות.

זה לא רק שינוי קטן; זהו שינוי פרדיגמה. הוא מאפשר דרך גמישה ואינטואיטיבית יותר לצרוך משאבים, ועובר ממודל הרשמה (subscription) סטטי ברמה העליונה למודל צריכה דינמי לפי דרישה. בעוד שהוא יכול תיאורטית לעבוד עם סוגי משאבים שונים, היישום הראשוני שלו מתמקד בשתיים מנקודות הכאב הנפוצות ביותר בפיתוח React: Promises ו-Context.

תפיסת הליבה: פתיחת ערכים (Unwrapping)

בבסיסו, ה-hook `use` נועד "לפתוח" (unwrap) ערך ממשאב. חשבו על זה כך:

אם תעבירו לו Promise, הוא יפתח את הערך שהתקבל (resolved value). אם ה-promise במצב pending, הוא יאותת ל-React להשהות את הרינדור. אם הוא נדחה (rejected), הוא יזרוק את השגיאה שתיתפס על ידי Error Boundary.
אם תעבירו לו React Context, הוא יפתח את ערך ה-context הנוכחי, בדומה ל-`useContext`. עם זאת, טבעו המותנה משנה לחלוטין את האופן שבו קומפוננטות נרשמות לעדכוני context.

בואו נחקור את שתי היכולות העוצמתיות הללו לעומק.

שליטה בפעולות אסינכרוניות: `use` עם Promises

שליפת נתונים היא נשמת אפה של אפליקציות רשת מודרניות. הגישה המסורתית ב-React הייתה פונקציונלית אך לעיתים קרובות מילולית ונוטה לבאגים עדינים.

הדרך הישנה: הריקוד של `useEffect` ו-`useState`

נבחן קומפוננטה פשוטה ששולפת נתוני משתמש. התבנית הסטנדרטית נראית בערך כך:


import React, { useState, useEffect } from 'react';

function UserProfile({ userId }) {
  const [user, setUser] = useState(null);
  const [isLoading, setIsLoading] = useState(true);
  const [error, setError] = useState(null);

  useEffect(() => {
    let isMounted = true;
    const fetchUser = async () => {
      try {
        setIsLoading(true);
        const response = await fetch(`https://api.example.com/users/${userId}`);
        if (!response.ok) {
          throw new Error('Network response was not ok');
        }
        const data = await response.json();
        if (isMounted) {
          setUser(data);
        }
      } catch (err) {
        if (isMounted) {
          setError(err);
        }
      } finally {
        if (isMounted) {
          setIsLoading(false);
        }
      }
    };

    fetchUser();

    return () => {
      isMounted = false;
    };
  }, [userId]);

  if (isLoading) {
    return <p>Loading profile...</p>;
  }

  if (error) {
    return <p>Error: {error.message}</p>;
  }

  return (
    <div>
      <h1>{user.name}</h1>
      <p>Email: {user.email}</p>
    </div>
  );
}

קוד זה עמוס למדי בקוד תבניתי (boilerplate). אנו צריכים לנהל ידנית שלושה מצבים נפרדים (`user`, `isLoading`, `error`), ועלינו להיזהר מתנאי מרוץ (race conditions) וניקוי באמצעות דגל `isMounted`. בעוד ש-custom hooks יכולים להפשיט זאת, המורכבות הבסיסית נשארת.

הדרך החדשה: אסינכרוניות אלגנטית עם `use`

ה-hook `use`, בשילוב עם React Suspense, מפשט באופן דרמטי את כל התהליך הזה. הוא מאפשר לנו לכתוב קוד אסינכרוני שנקרא כמו קוד סינכרוני.

כך ניתן לכתוב את אותה קומפוננטה עם `use`:


// חובה לעטוף קומפוננטה זו ב-<Suspense> וב-<ErrorBoundary>
import { use } from 'react';
import { fetchUser } from './api'; // נניח שזה מחזיר promise שנשמר ב-cache

function UserProfile({ userId }) {
  // `use` ישעה את הקומפוננטה עד שה-promise יסתיים בהצלחה (resolve)
  const user = use(fetchUser(userId));

  // כאשר הביצוע מגיע לכאן, ה-promise הסתיים בהצלחה ול-`user` יש נתונים.
  // אין צורך במצבי isLoading או error בקומפוננטה עצמה.
  return (
    <div>
      <h1>{user.name}</h1>
      <p>Email: {user.email}</p>
    </div>
  );
}

ההבדל מדהים. מצבי הטעינה והשגיאה נעלמו מלוגיקת הקומפוננטה שלנו. מה קורה מאחורי הקלעים?

כאשר `UserProfile` מתרנדרת בפעם הראשונה, היא קוראת ל-`use(fetchUser(userId))`.
הפונקציה `fetchUser` מתחילה בקשת רשת ומחזירה Promise.
ה-hook `use` מקבל את ה-Promise הממתין (pending) ומתקשר עם המרנדר של React כדי להשהות את רינדור הקומפוננטה הזו.
React מטפס במעלה עץ הקומפוננטות כדי למצוא את גבול ה-`` הקרוב ביותר ומציג את ה-`fallback` UI שלו (למשל, ספינר).
ברגע שה-Promise מסתיים בהצלחה (resolves), React מרנדרת מחדש את `UserProfile`. הפעם, כאשר `use` נקרא עם אותו Promise, ל-Promise יש ערך שהתקבל. `use` מחזיר ערך זה.
רינדור הקומפוננטה ממשיך, ופרופיל המשתמש מוצג.
אם ה-Promise נדחה (rejects), `use` זורק את השגיאה. React תופס זאת ומטפס במעלה העץ אל גבול ה-`` הקרוב ביותר כדי להציג UI חלופי לשגיאה.

צלילת עומק לצריכת משאבים: חשיבות ה-Caching

הפשטות של `use(fetchUser(userId))` מסתירה פרט קריטי: אסור ליצור Promise חדש בכל רינדור. אם פונקציית `fetchUser` שלנו הייתה פשוט `() => fetch(...)`, והיינו קוראים לה ישירות בתוך הקומפוננטה, היינו יוצרים בקשת רשת חדשה בכל ניסיון רינדור, מה שמוביל ללולאה אינסופית. הקומפוננטה הייתה מושהית, ה-promise היה מסתיים, React היה מרנדר מחדש, promise חדש היה נוצר, והיא הייתה מושהית שוב.

זהו מושג ניהול המשאבים החשוב ביותר שיש להבין בעת שימוש ב-`use` עם promises. ה-Promise חייב להיות יציב ומוחבא ב-cache בין רינדורים מחדש.

React מספקת פונקציה חדשה בשם `cache` כדי לעזור בכך. בואו ניצור כלי עזר חזק לשליפת נתונים:


// api.js
import { cache } from 'react';

export const fetchUser = cache(async (userId) => {
  console.log(`טוען נתונים עבור משתמש: ${userId}`);
  const response = await fetch(`https://api.example.com/users/${userId}`);
  if (!response.ok) {
    throw new Error('נכשל בטעינת נתוני המשתמש.');
  }
  return response.json();
});

הפונקציה `cache` מ-React עושה memoization לפונקציה האסינכרונית. כאשר `fetchUser(1)` נקראת, היא מתחילה את השליפה ושומרת את ה-Promise שנוצר. אם קומפוננטה אחרת (או אותה קומפוננטה ברינדור עוקב) קוראת שוב ל-`fetchUser(1)` באותו מעבר רינדור, `cache` יחזיר את אותו אובייקט Promise בדיוק, וימנע בקשות רשת מיותרות. זה הופך את שליפת הנתונים לאידמפוטנטית ובטוחה לשימוש עם ה-hook `use`.

זהו שינוי יסודי בניהול משאבים. במקום לנהל את מצב השליפה בתוך הקומפוננטה, אנו מנהלים את המשאב (ה-promise של הנתונים) מחוצה לה, והקומפוננטה פשוט צורכת אותו.

מהפכה בניהול מצב: `use` עם Context

React Context הוא כלי רב עוצמה למניעת "prop drilling" – העברת props דרך שכבות רבות של קומפוננטות. עם זאת, ליישום המסורתי שלו יש חיסרון ביצועים משמעותי.

חידת ה-`useContext`

ה-hook `useContext` רושם קומפוננטה ל-context. זה אומר שבכל פעם שערך ה-context משתנה, כל קומפוננטה בודדת המשתמשת ב-`useContext` עבור אותו context תתעדכן מחדש (re-render). זה נכון גם אם לקומפוננטה אכפת רק מחלק קטן ולא משתנה של ערך ה-context.

נבחן `SessionContext` שמחזיק גם מידע על המשתמש וגם את ערכת הנושא (theme) הנוכחית:


// SessionContext.js
const SessionContext = createContext({
  user: null,
  theme: 'light',
  updateTheme: () => {},
});

// קומפוננטה שאכפת לה רק מהמשתמש
function WelcomeMessage() {
  const { user } = useContext(SessionContext);
  console.log('מרנדר את WelcomeMessage');
  return <p>Welcome, {user?.name}!</p>;
}

// קומפוננטה שאכפת לה רק מהעיצוב (theme)
function ThemeToggleButton() {
  const { theme, updateTheme } = useContext(SessionContext);
  console.log('מרנדר את ThemeToggleButton');
  return <button onClick={updateTheme}>Switch to {theme === 'light' ? 'dark' : 'light'} theme</button>;
}

בתרחיש זה, כאשר המשתמש לוחץ על `ThemeToggleButton` ו-`updateTheme` נקראת, כל אובייקט ערך ה-`SessionContext` מוחלף. זה גורם גם ל-`ThemeToggleButton` וגם ל-`WelcomeMessage` להתרנדר מחדש, למרות שאובייקט ה-`user` לא השתנה. באפליקציה גדולה עם מאות צרכני context, זה יכול להוביל לבעיות ביצועים חמורות.

הכירו את `use(Context)`: צריכה מותנית

ה-hook `use` מציע פתרון פורץ דרך לבעיה זו. מכיוון שניתן לקרוא לו באופן מותנה, קומפוננטה יוצרת הרשמה ל-context רק אם וכאשר היא קוראת בפועל את הערך.

בואו נשכתב קומפוננטה כדי להדגים את העוצמה הזו:


function UserSettings({ userId }) {
  const { user, theme } = useContext(SessionContext); // הדרך המסורתית: תמיד נרשם לעדכונים

  // בואו נדמיין שאנו מציגים הגדרות עיצוב רק עבור המשתמש המחובר הנוכחי
  if (user?.id !== userId) {
    return <p>You can only view your own settings.</p>;
  }

  // חלק זה רץ רק אם מזהה המשתמש תואם
  return <div>Current theme: {theme}</div>;
}

עם `useContext`, קומפוננטת `UserSettings` זו תתרנדר מחדש בכל פעם שה-theme משתנה, גם אם `user.id !== userId` ומידע ה-theme לעולם לא יוצג. ההרשמה נוצרת ללא תנאי ברמה העליונה.

עכשיו, בואו נראה את גרסת ה-`use`:


import { use } from 'react';

function UserSettings({ userId }) {
  // קודם כל קוראים את המשתמש. נניח שחלק זה זול או הכרחי.
  const user = use(SessionContext).user;

  // אם התנאי לא מתקיים, אנו יוצאים מוקדם.
  // באופן קריטי, עוד לא קראנו את ה-theme.
  if (user?.id !== userId) {
    return <p>You can only view your own settings.</p>;
  }

  // רק אם התנאי מתקיים, אנו קוראים את ה-theme מה-context.
  // ההרשמה לעדכוני ה-context נוצרת כאן, באופן מותנה.
  const theme = use(SessionContext).theme;

  return <div>Current theme: {theme}</div>;
}

זה משנה את כללי המשחק. בגרסה זו, אם `user.id` אינו תואם ל-`userId`, הקומפוננטה מחזירה מוקדם. השורה `const theme = use(SessionContext).theme;` לעולם לא מתבצעת. לכן, מופע קומפוננטה זה אינו נרשם ל-`SessionContext`. אם ה-theme משתנה במקום אחר באפליקציה, קומפוננטה זו לא תתרנדר מחדש שלא לצורך. היא למעשה ביצעה אופטימיזציה של צריכת המשאבים שלה על ידי קריאה מותנית מה-context.

ניתוח צריכת משאבים: מודלי הרשמה (Subscription)

המודל המנטלי לצריכת context משתנה באופן דרמטי:

`useContext`: הרשמה להוטה (eager), ברמה העליונה. הקומפוננטה מצהירה על תלותה מראש ומתרנדרת מחדש בכל שינוי ב-context.
`use(Context)`: קריאה עצלה (lazy), לפי דרישה. הקומפוננטה נרשמת ל-context רק ברגע שהיא קוראת ממנו. אם הקריאה הזו מותנית, גם ההרשמה מותנית.

שליטה פרטנית זו על רינדורים מחדש היא כלי רב עוצמה לאופטימיזציית ביצועים באפליקציות בקנה מידה גדול. היא מאפשרת למפתחים לבנות קומפוננטות שמבודדות באמת מעדכוני מצב לא רלוונטיים, מה שמוביל לממשק משתמש יעיל ומגיב יותר מבלי להזדקק ל-memoization מורכב (`React.memo`) או לתבניות של בוררי מצב (state selectors).

נקודת המפגש: `use` עם Promises בתוך Context

העוצמה האמיתית של `use` מתגלה כאשר אנו משלבים את שני המושגים הללו. מה אם ספק context אינו מספק נתונים ישירות, אלא promise עבור נתונים אלה? תבנית זו שימושית להפליא לניהול מקורות נתונים כלל-אפליקטיביים.


// DataContext.js
import { createContext } from 'react';
import { fetchSomeGlobalData } from './api'; // מחזירה promise שנשמר ב-cache

// ה-context מספק promise, לא את הנתונים עצמם.
export const GlobalDataContext = createContext(fetchSomeGlobalData());

// App.js
function App() {
  return (
    <GlobalDataContext.Provider value={fetchSomeGlobalData()}>
      <Suspense fallback={<h1>Loading application...</h1>}>
        <Dashboard />
      </Suspense>
    </GlobalDataContext.Provider>
  );
}

// Dashboard.js
import { use } from 'react';
import { GlobalDataContext } from './DataContext';

function Dashboard() {
  // ה-`use` הראשון קורא את ה-promise מה-context.
  const dataPromise = use(GlobalDataContext);

  // ה-`use` השני פותח (unwraps) את ה-promise, ומשעה במידת הצורך.
  const globalData = use(dataPromise);

  // דרך תמציתית יותר לכתוב את שתי השורות שלעיל:
  // const globalData = use(use(GlobalDataContext));

  return <h1>Welcome, {globalData.userName}!</h1>;
}

בואו נפרק את `const globalData = use(use(GlobalDataContext));`:

`use(GlobalDataContext)`: הקריאה הפנימית מתבצעת ראשונה. היא קוראת את הערך מ-`GlobalDataContext`. במערך שלנו, ערך זה הוא promise המוחזר על ידי `fetchSomeGlobalData()`.
`use(dataPromise)`: הקריאה החיצונית מקבלת את ה-promise הזה. היא מתנהגת בדיוק כפי שראינו בחלק הראשון: היא משעה את קומפוננטת `Dashboard` אם ה-promise במצב pending, זורקת שגיאה אם הוא נדחה, או מחזירה את הנתונים שהתקבלו.

תבנית זו חזקה במיוחד. היא מפרידה את לוגיקת שליפת הנתונים מהקומפוננטות שצורכות את הנתונים, תוך מינוף מנגנון ה-Suspense המובנה של React לחוויית טעינה חלקה. קומפוננטות לא צריכות לדעת *איך* או *מתי* הנתונים נשלפים; הן פשוט מבקשות אותם, ו-React מתזמר את השאר.

ביצועים, מכשולים ושיטות עבודה מומלצות

כמו כל כלי רב עוצמה, ה-hook `use` דורש הבנה ומשמעת כדי להשתמש בו ביעילות. הנה כמה שיקולים מרכזיים עבור אפליקציות ייצור.

סיכום ביצועים

יתרונות: הפחתה דרסטית של רינדורים מחדש מעדכוני context עקב הרשמות מותנות. לוגיקה אסינכרונית נקייה וקריאה יותר המפחיתה את ניהול המצב ברמת הקומפוננטה.
עלויות: דורש הבנה מוצקה של Suspense ו-Error Boundaries, שהופכים לחלקים בלתי נפרדים מארכיטקטורת האפליקציה שלך. ביצועי האפליקציה שלך הופכים תלויים מאוד באסטרטגיית caching נכונה של promises.

מכשולים נפוצים שיש להימנע מהם

Promises ללא Cache: הטעות מספר אחת. קריאה ל-`use(fetch(...))` ישירות בקומפוננטה תגרום ללולאה אינסופית. תמיד השתמשו במנגנון caching כמו `cache` של React או ספריות כמו SWR/React Query.
היעדר גבולות (Boundaries): שימוש ב-`use(Promise)` ללא גבול `` הורה יגרום לקריסת האפליקציה. באופן דומה, promise שנדחה ללא גבול `` הורה יגרום גם הוא לקריסה. עליכם לתכנן את עץ הקומפוננטות שלכם עם גבולות אלה בחשבון.
אופטימיזציה מוקדמת מדי: בעוד ש-`use(Context)` מצוין לביצועים, הוא לא תמיד נחוץ. עבור contexts פשוטים, שמשתנים לעתים רחוקות, או כאשר הצרכנים זולים לרינדור מחדש, ה-`useContext` המסורתי בסדר גמור וקצת יותר פשוט. אל תסבכו את הקוד שלכם ללא סיבה ברורה של ביצועים.
אי הבנה של `cache`: הפונקציה `cache` של React עושה memoization על בסיס הארגומנטים שלה, אך ה-cache הזה בדרך כלל מתנקה בין בקשות שרת או בטעינת עמוד מלאה בצד הלקוח. הוא מיועד ל-caching ברמת הבקשה, לא למצב ארוך טווח בצד הלקוח. עבור caching מורכב בצד הלקוח, invalidation ו-mutation, ספריית שליפת נתונים ייעודית היא עדיין בחירה חזקה מאוד.

רשימת שיטות עבודה מומלצות

✅ אמצו את הגבולות: בנו את האפליקציה שלכם עם רכיבי `` ו-`` ממוקמים היטב. חשבו עליהם כעל רשתות דקלרטיביות לטיפול במצבי טעינה ושגיאה עבור תתי-עצים שלמים.
✅ רכזו את שליפת הנתונים: צרו מודול ייעודי כמו `api.js` שבו תגדירו את פונקציות שליפת הנתונים המטויבות (cached) שלכם. זה שומר על הקומפוננטות נקיות ועל לוגיקת ה-caching עקבית.
✅ השתמשו ב-`use(Context)` באופן אסטרטגי: זהו קומפוננטות הרגישות לעדכוני context תכופים אך זקוקות לנתונים רק באופן מותנה. אלו מועמדות מצוינות לשכתוב מ-`useContext` ל-`use`.
✅ חשבו במונחים של משאבים: שנו את המודל המנטלי שלכם מניהול מצב (`isLoading`, `data`, `error`) לצריכת משאבים (Promises, Context). תנו ל-React ול-hook `use` לטפל במעברי המצב.
✅ זכרו את הכללים (עבור Hooks אחרים): ה-hook `use` הוא היוצא מן הכלל. כללי ה-Hooks המקוריים עדיין חלים על `useState`, `useEffect`, `useMemo` וכו'. אל תתחילו לשים אותם בתוך הצהרות `if`.

העתיד הוא `use`: קומפוננטות שרת ומעבר לכך

ה-hook `use` הוא לא רק נוחות בצד הלקוח; הוא עמוד תווך בסיסי של React Server Components (RSCs). בסביבת RSC, קומפוננטה יכולה להתבצע על השרת. כאשר היא קוראת ל-`use(fetch(...))`, השרת יכול פשוטו כמשמעו להשהות את רינדור אותה קומפוננטה, להמתין לסיום שאילתת מסד הנתונים או קריאת ה-API, ואז לחדש את הרינדור עם הנתונים, ולהזרים את ה-HTML הסופי ללקוח.

זה יוצר מודל חלק שבו שליפת נתונים היא אזרח מן המניין בתהליך הרינדור, ומוחק את הגבול בין אחזור נתונים בצד השרת לבין הרכבת UI בצד הלקוח. אותה קומפוננטת `UserProfile` שכתבנו קודם לכן יכולה, בשינויים מינימליים, לרוץ על השרת, לשלוף את נתוניה, ולשלוח HTML מעוצב במלואו לדפדפן, מה שמוביל לטעינות עמוד ראשוניות מהירות יותר ולחוויית משתמש טובה יותר.

ה-API של `use` גם ניתן להרחבה. בעתיד, ניתן יהיה להשתמש בו כדי לפתוח ערכים ממקורות אסינכרוניים אחרים כמו Observables (למשל, מ-RxJS) או אובייקטים מותאמים אישית אחרים מסוג "thenable", מה שמאחד עוד יותר את האופן שבו קומפוננטות React מתקשרות עם נתונים ואירועים חיצוניים.

סיכום: עידן חדש בפיתוח React

ה-hook `use` הוא יותר מסתם API חדש; זוהי הזמנה לכתוב אפליקציות React נקיות, דקלרטיביות וביצועיסטיות יותר. על ידי שילוב פעולות אסינכרוניות וצריכת context ישירות בזרימת הרינדור, הוא פותר באלגנטיות בעיות שדרשו תבניות מורכבות וקוד תבניתי במשך שנים.

נקודות המפתח לכל מפתח גלובלי הן:

עבור Promises: `use` מפשט מאוד את שליפת הנתונים, אך הוא מחייב אסטרטגיית caching חזקה ושימוש נכון ב-Suspense ו-Error Boundaries.
עבור Context: `use` מספק אופטימיזציית ביצועים עוצמתית על ידי הפעלת הרשמות מותנות, ומונע את הרינדורים המיותרים מחדש המטרידים אפליקציות גדולות המשתמשות ב-`useContext`.
עבור ארכיטקטורה: הוא מעודד שינוי חשיבה לכיוון של קומפוננטות כצרכניות של משאבים, ומאפשר ל-React לנהל את מעברי המצב המורכבים הכרוכים בטעינה וטיפול בשגיאות.

ככל שאנו נכנסים לעידן של React 19 ומעבר לו, שליטה ב-hook `use` תהיה חיונית. הוא פותח דרך אינטואיטיבית וחזקה יותר לבנות ממשקי משתמש דינמיים, מגשר על הפער בין הלקוח לשרת וסולל את הדרך לדור הבא של אפליקציות רשת.

מה דעתכם על ה-hook `use`? האם התחלתם להתנסות בו? שתפו את החוויות, השאלות והתובנות שלכם בתגובות למטה!